<h1>ראב"ן שו"ת סימן ק"ו</h1>
<h2>דף עח.</h2>
ראובן טענו לשמעון ספר חומש היה לי והייתי קורא אותו למכור מפני דוחקי והיה שוה ג' זקוקים וכן הייתי קורא לו ללוקחים ויש שהיו נותנים בו ב' זקוקים ויש זקוק וחצי, ונודע לך הדבר ואמרת ללוקחים אל תקנוהו כי אינו שוה כ"כ עד כי הסיבות לבם מלקנותו, ואחר כך קראת לחתני ונדרת לו נדר להיות סרסור בינינו למוכרו לך ולא היית רוצה לתת לי כי אם זקוק, וזה הדבר היה לפני הפסח והייתי דחוק בצורכי הפסח ואמרתי בליבי לקבל המעות בתורת הלואה ולמסור לך הספר בתורת משכון עד שיזמן לי הבורא ואפדנו וכאשר עשית לי כן עשיתי לך ואוניתיך, וראייה לדברי שהרי לא הקניתיך הספר בקניין, ועל כל זאת תבוא הספר לפניכם וראו אם נתאניתי ודנוני על פי הדבר אשר תראו. ושמעון השיב בפני עדים מכרת לי החומש מכירה גמורה, ועל אומרך כי הסיבותי לב הלוקחים ממך, חס ושלום יבא אחד מהן ויאמר כדבריך ואקנס על פי ב"ד כאשר יאמרו. ואמרנו לו לראובן דבריך סותרין זה את זה, אתה אומר שלא מכרת הספר ואח"כ אתה טוען נתאניתי, ואמר שתיהן אני טוען שאם תראו שהמכירה מכירה אני תובעו אונאה, והביא שמעון ב' עדים והעידו נקראינו לבית אחי ראובן להיות עדים במכירת חומש שמכר ראובן לשמעון ומכרו לו בפנינו וראינו שנתן שמעון לראובן ליטרא של פשיטין דמי הספר וראובן נתן לו החומש בפנינו ומשכו לרשותו, וגם נאות ראובן להקנות הספר בקניין, אבל בעוד שהלכנו לביתו של ראובן לקנות מאשתו תחילה, בין כך ובין כך שכחנו ולא קנינו מראובן. דעתי נוטה שהמכירה מכירה גמורה אע"פ שלא קנו מידו, שכיון שנתן שמעון דמי הספר לראובן וראובן נתן לו הספר, שמעון קנאו, דמשיכה היא עיקר הקנייה במטלטלין דתנן [קידושין כ"ו.] נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה ואמרינן מנלן דכתב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה וגומר דבר הנקנה מיד ליד. והא דבעינן קניין לספרים או למטלטלין, היינו כי לתנייהו בידיה דמקנה ההוא שעתה דלקניהו לקונה במשיכה, דהתם בעי לאקנויינהו בקנין אגב קרקע דתנן [שם] נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף וכו' ופסיק [שם כ"ז.] הלכתא אגב וקני בעינן ציבורין לא בעינן, אבל כי איתניהו דמצי משיך הקונה הויא משיכה עיקר. ועל שטען לא קבלתי המעות בתורת דמים כ"א בתורת הלואה וגם לא מכרתי לו הספר אלא במשכון, כיון דלא פירש לשמעון הקונה איני מקבלן אלא להלואה וגם לא גילה לעדים כן, הוו להו דברים שבלב ואינן דברים דלא הוו קבלה למה שבלבו אלא למה שמסרם שמעון. ומנלן דהכי הוא, מההוא [שבועות מ"א:] דאמר ליה לחבריה כי פרען פרען באפי תרי דתנו הילכתא אזל פרעיה בין דיליה לדיליה איתנסו הנך זוזי אתא לקמיה דר"נ א"ל אין קבילי קבילתינהו מיניה דרך פקדון ואמינא ליהוו גבאי פקדון עד דמיתרמו ליה בי תרי דתנו הילכתא ומקיים תנאיה א"ל כיון דקא מודית דודאי שקליתינהו מיניה פירעון מעליא הוי, וטעמא משום דהוא לאו לפיקדון מסרינהו ניהליה אלא לפירעון אע"פ דבליביה דהאי הוה לפיקדון ולא לפירעון דברים שבלב לאו דברים נינהו והוי פירעון גמור, ה"נ כיון שנתן שמעון הפשיטין בתורת קנייה ולא בתורת הלואה אע"פ שבלב ראובן היה להלואה לאו הלואה נינהו אלא דמי הספר. וגם על הספר לאו כל כמיניה לומר לא היה בלבו למוסרו לקנייה אלא למשכון, דא"כ כל אדם יטעון כן ומה הועילו חכמים בתקנתם אלא ודאי דברים שבלב אינן דברים, וכיון דאמרי סהדי לקנייה מסריה ניהליה אזלינן בתרייהו. ועל האונאה שטען, אין כאן אונאה דכיון שהיה יודע שויו של ספר כאשר הוא טען וגם יש לוקחים שהיו נותנים בו יותר ונתן לזה בפחות מפני דוחקו ודאי אחיל, כדתנן [ב"מ נ"א.] ר' יהודה אומר אין אונאה לתגר ופרכינן משום דתגר הוא אין לו אונאה רב נחמן אמר בתגר ספסר שנינו מאי טעמא מידע ידע זבינתיה כמה שויא ואחולי אחיל גביה והאי דקא זבניה הכי דילמא איתרמי ליה זבינתא אחריתא והשתא מיהא קא בעי הדר, הכא נמי ראובן שידע שויו של ספר זה ומכרו בפחות מדמיו מפני דוחקו ודאי אחיל, ואפילו רבנן לא פליגי עליה דר' יהודה ואמרי דתגר יש לו אונאה אלא משום דסברי תגר נמי טעי ולא אמרינן אחיל, אבל בכי האי גוונא ראובן מודה דלא טעה אלא מפני דוחקו אוזיל ומכר אפילו לרבנן לא הוי (הנאה) [אונאה]. ועוד דתנן [ב"ב ע"ז:] מכר את הצמד לא מכר את הבקר וכו' עד וחכמים אומרים אין לדמים ראייה ופרכינן כי אין לדמים ראייה מאי הוי ליהוי אונאה ביטול מקח ומסקנא כי אמרינן אונאה וביטול מקח ה"מ בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שהדעת אינה טועה לא דאמרינן אימור מתנה יהיב ליה, אלמא כל היכא דידע דאיכא אונאה וביטול מקח בשעת מכירה אין בו אונאה וביטול מקח, ה"נ כיון דראובן ידע אמרינן ודאי אחיל. ותו דהא ספר כמאני תשמישא דראובן הוא ואין בו דין אונאה אפילו הוי בכדי שהדעת טועה ואפילו לא הוי ידע שויו, כדאמרינן [ב"מ שם] ההוא דהוי נקט כיפי לזבוני קרי שיתין ושוי חמשין אי הוו יהיבין ליה חמשין וחמשה הוה שקיל אתא האי גברא אמר אי יהיבנא ליה הוי מחילה אתן ליה שתין ואתבעיה לדינא אתא לקמיה דרב חסדא א"ל לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו אונאה א"ל ר' אמי יישר וכן אמר ר' אלעזר והא אנן תנן כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר אמר רב פפא בצרדייתא ב"ה שעושין לו בביתו למוכרם בהם יש אונאה אבל מאני תשמישא דיקירי עליה אי לאו בדמי יתירי לא מזבין, וכי היכי דהיכא דזבין ביוקר ליכא אונאה דאמרינן אי לאו בדמי יתירי לא מזבין, ה"נ היכא דזבין בזול ליכא אונאה דאמרינן אי לאו מפני דוחקו דצריך למעות לא הוי מזבין כלי תשמישו, וכן נמי חרץ רב האי גאון את המשפט בשערי הבינה שלו בשער ל"ה. ועל אומרו כי הסב לב הלוקחים מקנות הספר והפסידו, לא מצינו כיוצא בזה שמתחייב, ואפילו אם כדברי ראובן י"ל שעצה טובה המליכם שלא היה נראה בעיניו הספר שויו יותר מזקוק ולפיכך גם הוא לא נתן בו כי אם זקוק, ואפילו לתקנת עצמו המליכם היה להם להיזהר במה שאמרו חכמים [סנהדרין ע"ו:] הוי זהיר במי שיועצך לפי דרכו. וצור ישראל יצילנו מעונש הדין.
